<h1>ריבב"ן — חולין</h1>
<h2>דף כב.</h2>
[חולין ק"ט ע"א] פיסקא. לא קרעו. אלא שאכל הלב עם הדם. לב העוף שאין בו כזית. ואין כרת אלא בכזית, דאכילה כתיב בדם. הרי זה בלא תעשה. אבל כרת לא. ואפילו דבהמה, דמשליך הדם ואוכל הלב. משום דלב מישע שייע ואינו בולע, כדאמרינן בפסחים [ע"ד ע"ב]. ואם הלב נתבשל בקדירה עם דמו, סגי בקריעה, והלב מותר. ולא אמרינן ליהוי בשר הלב חתיכת נבילה דהא נתבשל בו ובעינן ששים כנגדו. אלא בין תלוש בין מחובר בשזרה הלב מותר, דשייע ולא בלע, והתבשיל מותר אע"ג שאין ששים כנגד הדם. דם האברים. דם היוצא מן האברים כשמולחים אותם. דאתא ליה מעלמא. שהלב מצריף, מושך הדם מבית השחיטה ומדם האחר שבגוף בנשימתו וכונסו בלבו, והוי כדם האברים שפירש שעובר בלא תעשה. ואם לא פירש מותר, דאמרינן בעלמא [ט"ו ע"ב] שרי ליה למיכל באומצא בלא מליחה. ובמסכת ביצה [כ"ו ע"א] אמרינן כדי שיאכל כזית חי מבית טביחתה. אלמא דם דגופה יש בו כרת, כיון שהוא מקום הדם, והוי כנוס. תוספת. נוסחא אחרת כי קתני אין חייבין עליו בדם דיליה וכי אמר רב בדם דאתי ליה מעלמא. דם דיליה היינו דם האברים וכו'. פירש רבינו שלמה דם דיליה. הנבלע בבשר הלב ככל דם הנבלע באברים. דאתי ליה מעלמא, אותו הנמצא בחלל הלב. עד כאן תוספת. דם דגים. שבישלו בכלי אסור. דנראה כדם בהמה. אבלע לי. הדם בדג ואנא איכול. דם מהלכי שתים. בני אדם שמהלכים בשתי רגלים. דם שעל הככר. בשעה שנושך הלחם פעמים שהדם נשאר בו. גורדו ממקומו הדם ומשליכו. ואע"פ שלא כינסו, והשאר מותר. ועל שבין השינים. שלא פירש. מוצצו ובולעו ואינו חושש. תוספת. דם דגים ודם חגבים מותר. היינו סיפא דהך ברייתא דקתני דם הטחול ודם הלב וכו'. דכותה גבי מהלכי שתים. דקתני בהך מציעתא אסור ואין חייבין עליו, אוקמת לה נמי בשלא כינסו, דהא הכי תרצה לסיפא דברייתא דם שעל גבי ככר, אע"ג דלאו ככינסו דמי וליכא איסורא. מיהו מצות פרוש יש בו. אבל של בין השינים, דאכתי מחובר הוא, אפילו מצות פרוש אין בו, ומוצצו ואינו חושש, אין מצוה לפרוש ממנו אפילו משום מצוה בעלמא. סריף. מושך הדם מבית השחיטה בנשימתו וכונסו בלבו. עד כאן תוספת. אלא הא דשרינן דם דגים אפילו בשכינסו אם יש בו קשקשים. שנודע שבא הדם מן הדג. דלית ביה קשקשת. אתו למימר דם בשר הוא.
